שמונה נרות? האמת שלא. חברה חכמה הזכירה לי פתאום את השָמַש. כאילו לא נספר, אבל מישהו היה כאן כל השבוע והדליק את כל האור הזה. השָמַש, כמו השֶמֶש – מאיר את הכוכבים והירח והאנשים. כולנו אור חוזר של שפע שפשוט קיים, אבל כולנו גם יכולים להאיר אדם אחר. להפיץ אור.
האנשים שלידנו, הקרובים. האנשים הקצת יותר רחוקים – וגם הרחוקים ממש. יש לנו כוח אדיר להאיר עבור אלה שבדיוק לא מצליחים. האור עובר הלאה. נר מדליק נר וזה לא גורם לו לדעוך או לכבות. הוא ממשיך לדלוק. זה לא עולה לנו כלום. להאיר מישהו אחר – זה תמיד רק יותר אור בעולם.
פגשתי את רעות בתחילת המלחמה. בנה נדב הוא לוחם. העולם שלה נעצר ב-8.10.23, כשקראו לו לצו 8. היא ידעה בדיוק לאן הוא הולך. היא הרי יודעת מה היה התפקיד שלו בצבא. איפה שהכי מסוכן – שם ישימו אותו. זה ברור. אני אגיד כבר בשלב זה, כדי לא להקשות על לב האמהות כאן – שנדב חזר הביתה בשלום, תודה לאל. זה לא סיפור כזה.
הסיפור הוא של רעות. אמא שחייה נעצרים. לא מתפקדת יותר. אז מה את עושה בימים אלה? אני שואלת אותה במפגש הראשון. איך העסק שלך עובד? "כלום. אין כלום. אני בבית. לא מעניין אותי שום דבר כרגע. אני לא עובדת. מחכה שיחזור".
זר לא יבין. רק אמהות ואבות של הארץ הזו שלנו יודעים. ברגע שילד נולד – שעון החול מתחיל לספור לנו. רק כאן אצלנו יודעים את החרדה הזו. הרגע הזה שהוא עובר לרשות הצבא. החרדה הקיומית הזו מצמד המילים המוכרות: "הדפיקה בדלת". באיזה מקום בעולם יודעים מה זה אומר?
אז רעות עוצרת הכל. כלום לא מעניין אותה. אבל לא באמת. בשניה שזה מתחיל – היא מתחילה לבשל. נכנסת למטבח ומבשלת. ומבשלת. ואופה. ומבשלת עוד קצת. לכל מי שצריך. מפונים, חיילים, פצועים. ועוד חיילים. האוכל לא יגיע לילד שלה. הוא עמוק בפנים. אבל היא מבשלת. מעבירה את האור – מקווה שיגיע.
הנר השמיני הוא של האמהות. (ואני יודעת, גם האבות. אבל בא לי להיות היום עם האמהות).
האמהות שלא ישנות. האמהות שישנות ולבן ער. האמהות שאיבדו הכל. האמהות שהיו 48 שעות בממ"ד וגוננו על ילדיהן הקטנים. האמהות שחיפשו את ילדיהן ימים ארוכים בחוסר ודאות. האמהות שמלוות את ילדיהן כבר חודשים ארוכים בבתי החולים. כשניגשים אליהן ושואלים מה שלומן – רואים את החושך, אבל רואים גם מלא אור.
מאיפה הכוחות? אף אחד לא יודע, אבל ככה זה אור, הוא פשוט שם, גם כשזה ממש מעצבן כבר. והאמהות האלה הן אור גדול, הן שָמַש ענק שמאיר לילדיהן, למשפחה, לאנשים זרים. מתחילת המלחמה – נהיינו אמהות קולקטיביות כאלה. לא ישנות בלילה כי אנחנו מרגישות שהילדה שלנו בעזה. יושבות עם המשפחות, מחבקות, זועקות, שרות, מבשלות לאנשים זרים, מכבסות לאנשים זרים, מנסות להכניס אור איפה שאפשר.
איזה כוח זה אמהוֹת. רוצה להזכיר לך: אל תשכחי להאיר לעצמך. לקחת אויר. לקחת לך שעה או יום או שבוע של משהו שאת אוהבת לעשות. להכניס לך לשיגרה דברים שמאירים לך, אנשים שמאירים לך. לשמור על נפשך. 
סיפורי האור שלנו כאן:
- נר ראשון: עינת, אם שכולה, קיבוץ בעוטף עזה. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי".
- נר שני: עדן, נפגעת פסטיבל נובה. "היה לי את האומץ לא לראות, לא לדעת".
- נר שלישי: מיקה, נפגעת פסטיבל נובה. "קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום".
- נר רביעי: טניה, בת 23. "מחזירה את הסיפור לטניה בת ה-11 שהוציאה את עצמה מבית אלים".
- נר חמישי: שירז, בת 35. "מחזירה את הסיפור לאיש שפגע בי בגיל 6. זה לא הסיפור שלי יותר".
- נר שישי: הילה, יוצרת שיטת מכתוב. "החושך בא בקלות. על האור צריך להתאמן".
- נר שביעי: קרן, מנחת קבוצות מכתוב. "זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם".
- נר שמיני: האמהות. מביטים בהן ורואים את החושך, אבל רואים גם המון אור.