בגיל 11 היא הוציאה את עצמה מהבית. באחת המריבות המפחידות של ההורים, בהן כרגיל התחבאה עם אחותה בשדה שליד הבית – היא החליטה ללכת יחפה לבית של המורה שלה, לדפוק בדלת ולהגיד לה, "אבא מרביץ לאמא. אני לא רוצה לגור בבית הזה יותר".
אני פוגשת את טניה בקבוצת מכתוב כשהיא בת 23. צעירה יפהפייה, חזקה, חכמה מאוד – שמאמינה שאין לה סיכוי בעולם. מאמינה שאין בה כלום. שאף אחד לא אוהב אותה, היא לבד, שהיא חסרת יכולות ומכוערת.
היא מגיעה למפגשים במסירות, בזמן, מקשיבה לכל מילה, מנסה כל תרגיל כתיבה, לא משתפת המון, אבל מקשיבה לכולם. שומעת חלומות. זו רוצה זוגיות טובה, אחרת רוצה קריירה מכניסה, מישהו אומר שהוא רוצה אהבה וילדים. כולם חולמים, מבקשים, כותבים, מספרים.
"אין לי חלומות", טניה אומרת וממשיכה להקשיב. רק בסוף השיעור עולה משהו. שבריר חלום רחוק. אני רוצה שיהיה לי בית, שאוכל לקחת אליו את האחים שלי ולשמור עליהם. תמיד היא דאגה להם. זו המהות שלה. בגיל 4 נולדה לה אחות ראשונה וכשבכתה, טניה היתה הראשונה לגשת אליה.
כמה עוצמות.
כמה כוחות בילדה קטנה אחת. כמה יכולות. כמה אהבה. וכל מה שטניה רואה שם זה כישלון ואשמה. היא לא מדברת הרבה, אבל היא מקשיבה ומתישהו גם נותנת לנו לקרוא את הטקסטים שלה.
מהתגובות בקבוצה, טניה מתחילה לראות סיפור חדש. לא יכולה לכתוב אותו בעצמה, אבל שומעת פתאום – מי הטניה שאנחנו רואים.
בשיעור החמישי אנחנו כותבים "מכתב החזרת הסיפור לבעליו", כי הסיפור שלנו הוא המון פעמים סיפור מושאל מהספרייה של החיים. מאבא, מאמא, מהחברה, מהתרבות, מאיזו מורה, רב, חברה טובה, סבתא, דודה. אנחנו משאילות אותו ובטוחות שהוא הסיפור שלנו. בטוחות שהוא אנחנו. טניה מתלבטת אם להחזיר את הסיפור לאמא או לאבא ומחליטה להחזיר אותו לטניה בת ה-11, ביום שהגיעה לפנימייה.
"היי, טניה בת ה-11, מה שלומך? בעצם, אני יודעת הכי טוב מה שלומך. את בודדה. כולן מכירות ואת רק הגעת. את כועסת על עצמך שהשארת את האחים לבד עם ההורים. מתגעגעת הביתה, למיטה שלך, לאחים, לסבתא. אפילו לאמא. רוצה הביתה. לא מבינה למה היית צריכה בכלל לפתוח את הפה שלך. אמא כועסת ואומרת שאת הסיוט שלה, שאף אחד בחיים לא יאהב אותך כי את מכוערת. בגללך אבא בכלא והיא לבד. כולם כועסים עלייך. אין לך לאן לחזור. את תקועה עכשיו במקום הזה.
"אני רוצה לספר לך מה את היום. את כבר לא הילדה הזו. את לומדת לתואר בחינוך, גרה בדירה עם שותפות שממש אוהבות אותך ותומכות ומאמינות בך. מצליחה בלימודים והמורים מעריכים אותך. את לא הילדה ההיא. כבר לא בודדה. יודעת שאת לא טיפשה כמו שאת מרגישה רוב הזמן וגם שאת לא מכוערת. המון בנים רוצים להיות איתך ולדבר איתך באוניברסיטה. את מטפלת בעצמך, מגיעה לקורס כתיבה, עובדת.
"אני יודעת שעכשיו את לא רואה את זה – אבל את אלופה! את הלכת בעצמך והוצאת את עצמך מבית אלים! הצלת את כל האחים והאחיות שלך וגם את אמא, גם אם היא לא רואה את זה. בנית את עצמך בפנימיה ומאוד מהר כן יהיו לך חברות, אל תדאגי. יש לך כוחות על.
"אז טניה הילדה, אני רוצה להחזיר לך את הסיפור שלך. הוא לא שלי יותר. הוא נדבק אליי המון פעמים ביום. רגע לפני מבחן חשוב, כשמישהו מזמין אותי לצאת. הסיפור רק בא לבקר. הוא לא שלי יותר. אני מחזירה לך אותו וכותבת לעצמי סיפור חדש. אוהבת תמיד, טניה של עכשיו".
סיפורי האור שלנו כאן:
- נר ראשון: עינת, אם שכולה, קיבוץ בעוטף עזה. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי".
- נר שני: עדן, נפגעת פסטיבל נובה. "היה לי את האומץ לא לראות, לא לדעת".
- נר שלישי: מיקה, נפגעת פסטיבל נובה. "קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום".
- נר רביעי: טניה, בת 23. "מחזירה את הסיפור לטניה בת ה-11 שהוציאה את עצמה מבית אלים".
- נר חמישי: שירז, בת 35. "מחזירה את הסיפור לאיש שפגע בי בגיל 6. זה לא הסיפור שלי יותר".
- נר שישי: הילה, יוצרת שיטת מכתוב. "החושך בא בקלות. על האור צריך להתאמן".
- נר שביעי: קרן, מנחת קבוצות מכתוב. "זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם".
- נר שמיני: האמהות. מביטים בהן ורואים את החושך, אבל רואים גם המון אור.