שירז הגיעה לקורס מכתוב בגיל 35. היא גדלה במשפחה נורמטיבית. אמא עורכת דין ואבא בנקאי. בשיעור הראשון, כשסיפרנו על רגע טוב, היא נזכרה בבילוי עם אמא שלה. בשיעור השני, כשדיברנו על חלומות, היא דיברה על אהבה, משפחה. כתבה טקסטים מתוקים ומרגשים וכולם החמיאו לה על יכולת הכתיבה המופלאה והייחודית שלה. סיפרה שהיא מרגישה שמשהו חוסם אותה בדרך לזוגיות, אבל היא לא מצליחה להבין מה זה ולמה היא לא מצליחה לבנות זוגיות טובה. המשכנו בתהליך, צחקנו, בכינו, התרגשנו. לא צפינו את מה שצף פתאום בשיעור השביעי.

הימים ימים של כאב ושכול באויר והחלטנו לגעת קצת ברגשות הקשים. לתת להם מקום. כולם זרקו לאויר את הרגש שמציף אותם הכי הרבה בחודשי המלחמה האלה. היו שם פחד, חרדה וחוסר אונים, כאב, דאגה, אשמה. החלטנו לכתוב מכתב לרגש, כל אחד לשלו, ולראות מה עולה.

שירז בחרה בפחד והתחילה לכתוב לו מכתב. אחרי כמה דקות היא יצאה למרפסת. יצאתי אחריה. ישבתי רגע לידה. "לא דיברתי על זה מעולם", היא התחילה לדבר. "ידעתי מה קרה, אבל לא נתתי לזה מקום. באיזשהו גיל העזתי לספר, ההורים טיפלו במה שצריך והמשכנו בחיינו. כולם העדיפו לא לדבר על זה. אצלנו במשפחה לא מדברים הרבה על רגשות".

הכתיבה מעלה דברים שרוצים להשתחרר, אני אומרת לה. תדעי, הם מגיעים רק כשיש לך את הכלים. אם זה צף, כנראה שאת יודעת שאת חזקה עכשיו, שיש לך מערכת תמיכה, שיש לך את הקבוצה שלנו והרבה כלים שאספת בדרך, כולל הכלים של מכתוב. תבדקי אם זה זמן נכון להיות שם רגע, להקשיב, לראות מה מגיע.

היא הרגישה שזה הזמן וחזרה לכתוב. ומאז היא כותבת. המון. בבית ובשיעורים. הסיפור משתחרר לו. הגבר שפגע בה כשהיתה חסרת אונים וחסרת הבנה. הכאב. הפחד. חוסר האמון בגברים. הפחד מהבית שיהיה לה, זה שהיא מייחלת לו. פחד ממה שיכול לקרות שם, בעתיד. פחד מאיזו אמא היא תהיה, איזו בת זוג, והאם תדע לשמור על ילדיה מהעולם.

"אני אדם כל כך שמח. החברים תמיד אומרים שבלעדיי לא כיף לצאת. אני זו שעושה שמח. מאיפה בא כל הכאב הזה?" היא אומרת באחד המפגשים. "אני לא מכירה את עצמי. לא ידעתי שכל זה מתחבא בי. זעם. כל היום עצבנית. אני בוכה מלא. חשבתי שאני אדם שלא יודע לבכות".

ככה זה הכאב. יש לנו כוחות אדירים לא להיות בו ימים ארוכים, חודשים, שנים. זה כוח שלנו. את אדם חזק, אני אומרת לה. הגנת על עצמך כל השנים, כי לא היה לך מקום לדעת. לא היו לך כלים, אבל לא ויתרת על עצמך. לא ויתרת על זוגיות. אספת את הכלים הנכונים ועוד כוחות-על חדשים – ועכשיו את מוכנה. הכל בסדר. הכאב חייב להגיע מתישהו והוא גם חייב ללכת. אלה חוקי הטבע. כלום לא נשאר לתמיד. הכל בתנועה.

בשיעור מתקדם בקורס היא מעזה לכתוב לאיש שפגע בה: "ל-XXX, פגעת בילדה ההיא, אבל אני כבר לא אותה ילדה. אין לך שום כוחות עליי או על המשפחה שלי יותר. עשיתי הרבה דברים בחיי ואני יודעת שאני יכולה היום לעשות את הדבר הזה – לא לתת לך לנהל את חיי עוד. זה זיכרון. זה לא משהו שקורה עכשיו. עכשיו הכל בסדר.

עכשיו אני במקום מוגן. אף אחד לא יכול לפגוע בי יותר".

סיפורי האור שלנו כאן:

• נר ראשון: עינת, אם שכולה, קיבוץ בעוטף עזה. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי".
• נר שני: עדן, נפגעת פסטיבל נובה. "היה לי את האומץ לא לראות, לא לדעת".
• נר שלישי: מיקה, נפגעת פסטיבל נובה. "קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום".
• נר רביעי: טניה, בת 23. "מחזירה את הסיפור לטניה בת ה-11 שהוציאה את עצמה מבית אלים".
• נר חמישי: שירז, בת 35. "מחזירה את הסיפור לאיש שפגע בי בגיל 6. זה לא הסיפור שלי יותר".
• נר שישי: הילה, יוצרת שיטת מכתוב. "החושך בא בקלות. על האור צריך להתאמן".
• נר שביעי: קרן, מנחת קבוצות מכתוב. "זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם".
• נר שמיני: האמהות. מביטים בהן ורואים את החושך, אבל רואים גם המון אור.