בסיפור החדש שמתחיל היום, 2025 תהיה נהדרת. החטופים יחזרו, המלחמה תגמר, נתחיל לשקם. לצמוח, לפרוח. יכנס לכאן אור. החיטה תצמח שוב, המחירים ירדו, הקצוות יתאחדו והלבבות יפתחו.

ב-7.10.23 פתחתי את העיניים וראיתי חושך. ואז סערה.

כשחווים או עדים למה שהיה פה ביום הזה, ועבור רבים עדין נמשך, הגוף והנפש עלולים לקפוא. אני התחלתי ישר לפעול, כדי לא לקפוא ולהישאב לחושך. זה היה כמו מנגנון הגנה שהראה לי דרך יציאה. והתמסרתי למה שהדרך מראה לי.

כשמקשיבים לדרך מגלים שם את כל התשובות. לפעמים הרמזים מוצפנים, אבל הכל שם. סימני הדרך האלה הן נקודות של אור.

ב-2024 היו הרבה כאלה, בתוך כל הכאב, השכול, התמודדויות הנפש והגוף, התסכול והעצב – שיצא לי לפגוש במסגרת העבודה שלי כמטפלת ברפואה סינית.

רגעים קטנים של אור מזכירים לנו שיהיו עוד פרקים לסיפור הזה. ככה בדיוק פגשתי את הילה. הסתכלנו אחת על השניה וישר ידענו שיש פרק שאנחנו אמורות לצעוד בו יחד.

כתיבה תמיד היתה החברה הכי טובה שלי. היא הקשיבה, ייעצה, ועזרה לי לפתור הרבה דילמות. חלמנו יחד, נקרענו מצחוק יחד, בכינו יחד, כעסנו יחד ונרגענו יחד. לפעמים נכנסנו יחד לדרמות מיותרות, אבל אח"כ נכנסנו לפרופורציות.

כששמעתי על שיטת מכתוב של הילה, חשבתי שזו מכונה ליצור אור. לא ידעתי איך, אבל הבנתי שאני צריכה לשתף עם זה פעולה. וככה, בתוך השנה העמוסה והמטורפת הזו, מצאתי את עצמי לומדת ואוספת עוד כלי טיפולי רב עוצמה. למדתי איך הופכים למכונה ליצור אור.

היום, אחרי תהליך של קורס הכשרה בשיטה והתמחות, אני מלווה קבוצה של גיבורי הנובה, בפעם השניה, כמנחת סדנאות כתיבה של מכתוב.

אני זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם. יחד אנחנו נזכרים בכוחות שלנו, בחלומות ובאהבה לחיים. וכותבים יחד את המשך הסיפור.

אז למי שאין סבלנות לעבור את כל 2025 כדי לגלות איך היא תהיה, יש לי ספוילר: 2025 תהיה נהדרת. יהיו בה גם אתגרים וכאבים, אבל גם יקרה בה כל מה שאתם חולמים שיקרה.

ינצו בה ניצנים של החלומות שאתם עוד לא יודעים שיש לכם. הפצעים יתחילו להגליד והאדמה הסדוקה תגדל פרחים.

תודה גדולה לקרן אסולין, מנחת מכתוב ומטפלת ברפואה סינית – שכתבה לנו את סיפור האור של היום.

סיפורי האור שלנו כאן:

• נר ראשון: עינת, אם שכולה, קיבוץ בעוטף עזה. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי".
• נר שני: עדן, נפגעת פסטיבל נובה. "היה לי את האומץ לא לראות, לא לדעת".
• נר שלישי: מיקה, נפגעת פסטיבל נובה. "קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום".
• נר רביעי: טניה, בת 23. "מחזירה את הסיפור לטניה בת ה-11 שהוציאה את עצמה מבית אלים".
• נר חמישי: שירז, בת 35. "מחזירה את הסיפור לאיש שפגע בי בגיל 6. זה לא הסיפור שלי יותר".
• נר שישי: הילה, יוצרת שיטת מכתוב. "החושך בא בקלות. על האור צריך להתאמן".
• נר שביעי: קרן, מנחת קבוצות מכתוב. "זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם".
• נר שמיני: האמהות. מביטים בהן ורואים את החושך, אבל רואים גם המון אור.