כשכל הגיהינום הזה התחיל – לא היה לי שום מושג איך לקום מהספה. כמו כולם, הלכתי מדי פעם להתנדב, להרגיש יעילה – וחזרתי לספה. כל הקורסים שהיו אמורים להיפתח אחרי שמחת תורה לא נפתחו. אין עשיה. אין הכנסות. כאב בלתי נסבל עם העם שלנו. כמו כולןם. מחכה לנס. מחכה שיחזרו. כאב בלתי נסבל. כמו כולם.

ואז התקשרו תלמידות שלי, בוגרות מכתוב, וסיפרו שהן במקום קשה. כשאת כבר ממילא פוסט-טראומתית, כשאין לך שום עורף משפחתי – הטראומה הלאומית יותר בלתי נסבלת. אי אפשר היה אז להיפגש, אז פתחנו זום. לא היה לי מושג מה אומר להן. מה זה השטויות האלה מכתוב? אני יודעת שמחקר הוכיח ששיטת מכתוב עוזרת לבנות מנהיגות אישית, אבל מה זה הבולשיט הזה? אנחנו מנהיגים את החיים שלנו? באמת? את זה אני אספר להן עכשיו?

ובכל זאת, פתחנו זום. וכמו בשיר,

"בלי להתכוון, תן לעצמך ללכת.

כל החישובים ייגמרו מאליהם.

כמו עלה שקם לתחיה מן השלכת,

משהו בך, יאמר לך המשך".

אז המשכתי. ככה אנחנו בנויות. ממשיכות/ים. הכוחות פשוט מגיעים. ופתאום היה לי מה להגיד. והיה שם המון אור במפגש הזה.

וכתבנו, והתחזקנו, ואפילו צחקנו קצת, יחד. אני הרי יודעת שאפשר להכניס אור לתוך החושך. אני יודעת שיש לנו כוח בעולם הזה. אני יודעת שאנחנו כן מנהיגות/ים את החיים שלנו, הזכרתי לעצמי. עשיתי את זה המון פעמים. עשיתי את זה כשאמרו לי בגיל 19 שיש לי לויקמיה. עשיתי את זה כשאמרו לי אחר כך שלא אוכל להיכנס להיריון. עשיתי את זה כשהבית שלי התפרק. עשיתי את זה כשמצאתי את עצמי יוצאת לדייטים עם אנשים זרים בגיל 40+. איכשהו, הכנסתי אור.

אני לא יודעת אם אפשר להכניס אור תמיד. לא יודעת שום דבר על האור של הילדוֹת והילדים שלנו בעזה. לא יודעת על האור של המשפחות השכולות או של הצעירות והצעירים שרצו בשדות של מסיבה כאילו הם בסרט נטפליקס עקוב מדם. אני באמת לא יודעת הכל.

אני כן יודעת שרק עם אור מכבים את החושך, אז התחלתי להכניס אור – איפה שאני יכולה. ופתאום זה עבד. ופתאום זה עזר.

הגעתי לקיבוץ רעים וקיבוץ כפר עזה – ועמדתי מולם ודיברתי איתם על אור והם לא חסכו ממני. הם הוכיחו אותי. בצדק. איזה אור בראש שלך? ובסוף היו שם ניצוצות של אור שלא ראיתי בשום מקום אחר. וזה לא קסם. זו עבודה קשה, שהאנשים האמיצים והגיבורים האלה עשו. אור פצפון מול חושך גדול, עוד יום ועוד יום, וזה עבד.

בסוף יש פה אור. כל בוקר. אלה חוקי הטבע. מה שלא נעשה – השמש תזרח. ויהיו פה עצים ונחלים ואגמים והרים. הטבע חזק מאתנו. חזק מהכאוס הזה. ובטבע – יש המון אור. תרימו שניה את העיניים. נסו להכניס רגעים טובים, להיות בהם רגע, לא לתת להם לחמוק.

השריר הזה של הטוב, של האור – הוא צריך עבודה. החושך בא יותר בקלות – זה הישרדותי. ככה אנחנו. על הטוב צריך להתאמן, אבל זה אפשרי. הוא שם.

סיפורי האור שלנו כאן:

• נר ראשון: עינת, אם שכולה, קיבוץ בעוטף עזה. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי".
• נר שני: עדן, נפגעת פסטיבל נובה. "היה לי את האומץ לא לראות, לא לדעת".
• נר שלישי: מיקה, נפגעת פסטיבל נובה. "קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום".
• נר רביעי: טניה, בת 23. "מחזירה את הסיפור לטניה בת ה-11 שהוציאה את עצמה מבית אלים".
• נר חמישי: שירז, בת 35. "מחזירה את הסיפור לאיש שפגע בי בגיל 6. זה לא הסיפור שלי יותר".
• נר שישי: הילה, יוצרת שיטת מכתוב. "החושך בא בקלות. על האור צריך להתאמן".
• נר שביעי: קרן, מנחת קבוצות מכתוב. "זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם".
• נר שמיני: האמהות. מביטים בהן ורואים את החושך, אבל רואים גם המון אור.