"כולם יותר מתקדמים ממני", מיקה אומרת על עצמה בשיפוטיות. "עדן כבר עובדת מהיום הראשון. אני עוד לא יצאתי מהבית, אז עבודה? אני מרגישה שאני כבר צריכה לקום, אבל באמת שאני לא יכולה. אני כל הזמן רק רוצה לבכות. יכולתי להיות בעזה עכשיו. איך הן שם ואני פה?"

מיקה יצאה בפעם הראשונה מהבית כשהגיעה לקורס מכתוב. אבא שלה מביא אותה ומחכה למטה שתסיים.

"אין לי שום יכולת להמשיך", היא אומרת. "אני עדיין שם, בשיח. מחכה שמישהו יבוא להציל אותי ואת עדן".

הכוח לא להירפא הוא גדול מאוד. בדיוק כמו שהכוח לצאת מיד ולחזור לעבודה הוא כוח וגם הכוח ללכת למיליון טיפולים וריטריטים כדי להינצל הוא כוח. כוח העל של מיקה הוא להגיד – זה גדול עליי. אני עוצרת הכל. אני לא קמה מזה.

בשיעור הראשון היא לא מצליחה לזכור שום רגע טוב. "כל הדברים השמחים מלפני השביעי נמחקו".

בשיעור השני מיקה לא מצליחה לחשוב על חלומות ויעדים. בשיעור השלישי היא לא מצליחה לדמיין את חדר האור שלה. כלום. בוהה בדף. בוכה. לפעמים זורמת איתי ומסכימה לכתוב אינטואיטיבי מה שעולה. זה זורם לרגעים ואז נתקע.

גם מילים שלא נכתבו הן מילים. הן דרך. הן ריפוי. בשיעור השישי היא כותבת מכתב למיקה הקטנה, כשהיתה בת 9. "פתאום כשאמרת את המילה פחד וקיבלתי את ההנחיה לכתיבה, ראיתי שיש שם איזו שאלה, בין ההנחיות: 'מתי הפחד נכנס לחייך? מי פתח לו את הדלת?' הבנתי באותו רגע שהמילה הזו לא נולדה בחיי ב-7.10. יש לה בסיס עמוק עם המון משמעויות של שנים רבות".

מיקה נזכרה בסיפור קשה שחוותה בגיל 9 וכנראה מאוד מחובר אצלה לתקופה הזו. אלימות מתחברת לדבר אחד. חוויית התוקפנות אצורה בתוכנו וצצה לה, צפה מדי פעם, תמיד בלי הכנה מוקדמת. ובשנה האחרונה היא צפה יותר. אצל כולם. לכל אחד יש נרטיבים אחרים שמחוברים אליה. כל אחד והסיפור שלו.

בתוך אותו שיח או בתוך אותו רכב שבורח בשדות – יכולים להיות שני אנשים עם סיפור אחר לגמרי. כשאני מתחילה לבדוק ולהקשיב לנרטיבים שלי, אני יכולה להתחיל לספר אותם בדרך שמצמיחה אותי ולא חוסמת.

וזה לא קסם. זו עבודה ארוכה ואמיצה. ומיקה עושה אותה כל בוקר. ויום אחד היא יצאה מהבית וישבה עם חברה בבית קפה. ויום אחרי זה היא קפצה לעבודה, רק להגיד שלום ולבדוק מה המצב ויום אחרי זה היא נשארה במיטה עם וילונות סגורים וזה גם בסדר.

בקצב שלה, היא חוזרת לחיים, מנקה את הכאב, את הסיפורים שבאים איתו, את האשמה, את השיפוטיות כלפי עצמה. המון עבודה. "אני קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום. כבר יש הרבה יותר ימים שאני יכולה מאשר כאלה שאני לא, והשיח לפעמים לרגעים ממש רחוק ממני. כאילו אולי מתישהו הוא בכלל לא יהיה שם".

סיפורי האור שלנו כאן:

• נר ראשון: עינת, אם שכולה, קיבוץ בעוטף עזה. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי".
• נר שני: עדן, נפגעת פסטיבל נובה. "היה לי את האומץ לא לראות, לא לדעת".
• נר שלישי: מיקה, נפגעת פסטיבל נובה. "קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום".
• נר רביעי: טניה, בת 23. "מחזירה את הסיפור לטניה בת ה-11 שהוציאה את עצמה מבית אלים".
• נר חמישי: שירז, בת 35. "מחזירה את הסיפור לאיש שפגע בי בגיל 6. זה לא הסיפור שלי יותר".
• נר שישי: הילה, יוצרת שיטת מכתוב. "החושך בא בקלות. על האור צריך להתאמן".
• נר שביעי: קרן, מנחת קבוצות מכתוב. "זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם".
• נר שמיני: האמהות. מביטים בהן ורואים את החושך, אבל רואים גם המון אור.