אולי לא רגעים טובים, אני תוהה, אולי היו רגעים השבוע שהם אפילו טיפה-טיפה רגילים? אני שואלת. והם מתנגדים. כלום לא רגיל. אין לי את הבית, את השיגרה. אני בעיר, בלי אדמה מתחתיי.

כשאנחנו ממתינים, תמיד מגיע משהו. אפילו קטן. "האמת היא שבשבת נסענו על האופניים לים", אומרת אמא צעירה. "והילדים אמרו שהים הוא קצת כמו הואדי ליד הקיבוץ. לרגע באמת הרגשנו קצת רגיל". לאט לאט כולם מצאו רגעים. אפילו מנשה נזכר ברגעים עם הנכדה.

"בשבוע שעבר נפגשנו עם הגרעין במסעדה מעולה", מנסה בעדינות עינת. "אנחנו מאוד אוהבים מסעדות טובות". אי אפשר לפספס את האור בעיניים שלה כשהיא מספרת לחברים בפרטי-פרטים מה הזמינו ומה אכלו ומה עוד יש במסעדה המיוחדת הזו". הם חוקרים אותה ומתעניינים והיא מספרת ואפילו צוחקת לשניה, אבל האור נכבה מהר. בשיעור השני הוא נדלק לקצת יותר ובשיעור השלישי עוד טיפה. בשיעור הרביעי הכל נכבה. היא כותבת מכתב ארוך לבת שנלקחה ממנה והכאב משתלט בחדר. וזה בסדר. אנחנו איתה באבל ובפעם הראשונה היא מצליחה לבטא אותו במילים. אנחנו נותנים מקום לחושך, אחרת לא יהיה לעולם מקום לאור.

בשיעור החמישי עינת מעזה לכתוב את החלומות שלה. יש דברים שהיא רוצה. זה גילוי מאוד גדול עבורה. היא מתחילה לדמיין אותם, לכתוב. היא מתחילה להאמין בהמשך, שלה, של בן זוגה ושל ילדיה האחרים. היא מדמיינת חתונה של בנותיה האחרות, היא מדמיינת נכדים. מדמיינת המשך.

אנחנו המנחות נאחזות בזה. זו התחלה. משהו שאפשר לעבוד איתו.

ככה זה אור. הוא חמקמק, אבל הוא כאן בשבילנו מתי שנרצה. הוא נכנס גם בסדקים הכי קטנים של החושך. כשחדר חשוך לגמרי – נר ממש קטן, פתאום יוצר אור גדול. במכתוב אנחנו יכולים רק להדליק אורות קטנים. רגעים של שמחה. לאט לאט ועם הרבה עדינות לעצמנו – הם מתרחבים.

באומץ רב, עינת מסיימת את הקורס. 12 מפגשים. מסע ארוך של התחדשות, התנקות, הקשבה עצמית, בכי, כאב, שמחה מדי פעם, אהבה. "זה הזמן שחיכיתי לו בכל שבוע במשך החודשים הקשים האלה", היא אומרת בסיום. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי. למדתי להקשיב לעצמי – בעדינות, לאט, בתוך קבוצה שהפכה עבורי למרחב מוגן שהייתי ממש זקוקה לו מאז השביעי".

סיפורי האור שלנו כאן:

• נר ראשון: עינת, אם שכולה, קיבוץ בעוטף עזה. "אני קמה. אני הולכת. אני כותבת. אני יותר אוהבת את עצמי".
• נר שני: עדן, נפגעת פסטיבל נובה. "היה לי את האומץ לא לראות, לא לדעת".
• נר שלישי: מיקה, נפגעת פסטיבל נובה. "קמה כל בוקר ועושה מה שאני יכולה באותו יום".
• נר רביעי: טניה, בת 23. "מחזירה את הסיפור לטניה בת ה-11 שהוציאה את עצמה מבית אלים".
• נר חמישי: שירז, בת 35. "מחזירה את הסיפור לאיש שפגע בי בגיל 6. זה לא הסיפור שלי יותר".
• נר שישי: הילה, יוצרת שיטת מכתוב. "החושך בא בקלות. על האור צריך להתאמן".
• נר שביעי: קרן, מנחת קבוצות מכתוב. "זוכה ללכת דרך עם יצורי אור שברגע הכי שמח שלהם גל שחור ונורא שטף אותם".
• נר שמיני: האמהות. מביטים בהן ורואים את החושך, אבל רואים גם המון אור.