זה היה אמור להיות השיעור הכי כיפי בקורס.

אני מבקשת מהן, כל אחת, לחשוב על החלום שלה, משהו שהיא ממש רוצה, משהו שהיא שואפת אליו – לימודים, עבודה, טיול, משפחה, זוגיות. שאלה פשוטה ותמימה, במפגש שאמור להיות המפגש הכי כיפי בסדנה – מפגש שחולמים בו.

אפס שאיפות בחדר.

אפס חלומות. לא יכולתי לתאר לעצמי שדווקא המפגש הזה בסדנת הכתיבה יהיה להן כל כך קשה. שאלה כה תמימה, לא מזיקה, הכי מובנת מאליה עבור בחורות צעירות – מה החלום שלך? שקט ארוך בחדר. מבחינת הצעירות הספציפיות שמשתתפות בסדנה שלי, חלום = סכנה.

"אין לי חלומות", אחרי שתיקה ארוכה בחדר, שירה בת ה-14 פתחה. "אני לא מצפה שיקרו לי דברים טובים ואני לא מצפה להצליח. תמיד קרו לי רק דברים רעים".

רעות בת ה-16 הוסיפה: "אני מרגישה שעדיף לי להיות כאן ועכשיו. אני לא יכולה לחשוב מה יקרה מחר, אז בטח שלא על מה שיקרה בעתיד שלי".

"האמת היא שאני מפחדת להצליח", הודתה שיר, עוד רגע בת 18. "לא יודעת, אומרים לי שאני ממש מוכשרת בציור וגרפיקה, אבל דווקא המחשבה שפתאום זה ילך ואני ממש אצליח – מאוד מפחידה אותי. אני לא מסוגלת אפילו לחלום את זה".

"הייתי רוצה להיוולד במשפחה נורמלית", לוחשת פתאום רחל, ממש בשקט, אבל כולן שומעות אותה מצוין. "משפחה כזו, עם אמא ששולחת אותי בבוקר לבית הספר עם סנדוויץ' ומחכה לי בסוף היום". היא לא מצליחה לראות את החלומות שלה לעתיד, כי החלום שלה הוא בעבר. החלום מהעבר לא מרפה ולא עוזב אותה, אז היא לא יכולה לחלום קדימה.

ועדיין, זה חלום. קיבלתי כאן משהו לעבוד איתו. אחרי שאני מאפשרת לחלום שלה להיות, מסבירה לה שזה חלום נפלא, נותנת לו לגיטימציה – לאט לאט אנחנו מצליחות לשלוף עוד ועוד חלומות מכל אחת מהבנות. אוספות אותם לאט ובזהירות. ממש בזהירות, כי היום התברר לי שחלומות זה מסוכן.

לאט לאט, נזהרות לא לדרוך, אנחנו מגלות, ששירה רוצה להיות אמא ולתת לילדיה את כל מה שלא קיבלה. רעות ממש רוצה להיות ביחידה משטרתית מובחרת ובטוחה שהיא תדע להיות שוטרת קשוחה כשצריך, אבל גם טובה ועוזרת למי שצריך שיאמינו בו. שיר מספרת, קצת בחשש, שהיא רוצה בת זוג, שתהיה שם תמיד בשבילה ותתמוך בה, אבל היא לא יכולה לכתוב את זה ואפילו לא לדמיין, כי משפחה זה אבא ואמא וילדים, אחרת אלוהים יעניש אותה.

החדר מתמלא לאט ובזהירות – בחלומות גדולים, בשאיפות ענקיות, והן יושבות לכתוב אותם, הופכות אותם למציאות.

השיעור על חלומות מבוסס על התיאוריה לפיה מחשבה מייצרת מציאות – ככל שנצליח יותר לשים את עצמנו במקום אותו אנחנו חולמים – כך יש סיכוי גדול יותר שנגיע אליו. "דמיון הוא הכל. זו הצצה לאירועי החיים הבאים", אמר אלברט איינשטיין. מחקרי הפסיכולוגיה החיובית הוכיחו שבעזרת מחשבה, אנחנו יכולים לשנות מדדים של הצלחה ובריאות. תורות וגישות רבות, כמו הבודהיזם, היהדות, NLP, מיינפולנס, הראו שוב ושוב איך אנחנו יכולים לברוא את עולמנו בעזרת מילים.

בקורס "מכתוב" אנחנו לומדות לכתוב בדרך שתגרום לנו לדמיין שאנחנו שם, כלומר, ממש להיות שם. הסוד נמצא בפרטים. המשתתפות מודרכות לכתוב בצורה שספרת את הסיטואציה בגוף ראשון, בזמן הווה, לפרטי פרטים – כאילו אני כבר שם עכשיו. למשל, קמתי בבוקר, נישקתי את בן או בת הזוג שלי, יש לנו אהבה גדולה, יצאתי למקום העבודה שלי, שם מעריכים אותי מאוד ואני עוסקת בעשיה משמעותית ומעניינת".

ואז אני עוזרת להן לחדד את הכתיבה, להיות שם כמה שיותר. אני שואלת אותן, "מי נמצא שם? איך זה מרגיש? מה את עושה?" מה שיכול לעזור כאן זו שימת לב לכל אחד מחמשת החושים שלנו: "מה ראית? איזה צלילים שמעת? אילו ריחות היו שם? אילו טעמים? איזה מגע?"

הירידה לפרטים, התחושות שהן חוות בחושים – מביאה אותן למקום הזה, של החלום, גורמת להן ממש להיות שם. לא יאומן, איך החושים שלנו יכולים לעבוד רק מכוח המחשבה, בלי באמת להיות שם. הכל בראש.

"האדם הוא תוצר של המחשבות שלו. הוא הופך למה שהוא חושב", אמר מהאטמה גנדי.

האם המשתתפות בסדנה בחרו את סיפור החיים שלהן? כנראה שלא. מדובר בנערות צעירות מאוד, שהספיקו כבר לחוות פגיעות קשות, נטישה, הוצאה מהבית, אלימות מסוגים שונים. הן לא אשמות ולא הביאו את זה על עצמן, אבל מכאן – הן יכולות לקחת אחריות על המשך הסיפור. הן יכולות ומצליחות – לכתוב מחדש את הסיפור שלהן. וזה לא שהן מעכשיו צריכות רק להאמין ולכתוב. אין ספק שהן צריכות לפעול כדי לזמן לעצמן את מה שירצו, אבל בלי האמונה, בלי שהדימיון יהיה שם באמת – זה לא יקרה. אם נערה תלמד ממש קשה למבחן, אבל תגיד לעצמה כל הזמן שתיכשל – היא כנראה תיכשל. "אדם נמצא היכן שנמצאות מחשבותיו. הוא מחויב לוודא שמחשבותיו נמצאות היכן שהיה רוצה להיות", אמר הבעל שם טוב, אבי תנועת החסידות.

וזה לא קסם. יש אתגרים בדרך. הבנות מגיעות בהתנגדות. מסרבות להאמין, מסרבות לסמוך, מסרבות לחלום. "את חושבת שבחרתי שאבא שלי יפגע בי בגיל 9?" שואלת אותי צעירה בתוכחה ומוסיפה: "איך אני יכולה לשנות מציאות?" זו תגובה לא קלה עבורי ומצריכה ממני לאסוף את עצמי, להקשיב פנימה, לחפש לילדה הזו תשובה. כי היא כל כך צודקת. ומצד שני, אני יודעת, שמכאן – יש לה את הכוח לברוא את עולמה, לכתוב את התסריט. "מי את היום?" אני שואלת את הצעירות בנות 18 פלוס שבאות אליי, בוגרות יותר. והן עונות, "אני סטודנטית, אני עובדת, אני חיה עם שותפות, אני אהובה". אז הסיפור שלך, כשהיית ילדה, לא בחרת אותו – אבל את יכולה לבחור להיפרד ממנו, כי זה לא חייב להיות הסיפור שלך יותר.

לכל סיפורי מכתוב לחצי כאן.