יום אחד בשבוע אני ביקום מקביל.
איך מצליחה נערה בת 14, עם פנים של ילדה, תינוקת – לבנות שיריון כל כך עבה, כל כך קשה לחדירה? איך יכול להיות בילדה קטנה כזו כל כך הרבה זעם? מתי היא הספיקה לצבור אותו? מה החיים עוללו לה?
יום אחד בשבוע אני רק סופגת ומחכה. הן כועסות עליי, מטיחות בי, יוצאות זועפות מהחדר, לא רוצות לדבר, בטח שלא לכתוב, כועסות. לא סומכות עליי, לא רוצות להיות פה, בועטות. זועמות. (הסיפור של ליה. הסיפור של רחלי. סיפור על אפס חלומות).
<<< בא לך להתנסות בשיטת מכתוב? לחצי כאן, שלחי לי פרטים ואשלח לך תרגיל כיפי ומחזק >>>
יום אחד בשבוע אני חיה במציאות חלופית.
אני מחכה. מדברת, בשקט, ומחכה. סופגת. הן לא סומכות עליי. למה שיסמכו? החיים העבירו אותן ממקום למקום, בעטו בהן, פגעו בהן, השאירו אותן לבד בעולם, בלי אף אחד לסמוך עליו. אף אחד בעולם. וכל פעם שבאה מישהי כזו, כמוני – היא נשארת לכמה חודשים, אומרת שהיא פה בשבילן, מבקשת שיסמכו עליה, אבל אחרי כמה חודשים, מסתיימת המשמרת שלה, והיא נעלמת.
ובאה מדריכה חדשה, עו"סית חדשה, רכזת חדשה. אף אחד לא נשאר בחיים שלהן ברצף.
אז עכשיו אמרו להן שיש איזו מישהו שעושה סדנאות כתיבה ושזה ממש מיוחד וממש יעזור להן לרכוש כלים להתמודד בחיים, בדרך הכתיבה; שזה יעצים אותן, שזה יעזור להן לכתוב את הסיפור שלהן מחדש.
אז אמרו. כמה כאלה הן כבר עברו, הילדות האלה? כאלה שעושות כל מיני קסמים, שיחות למיניהן, טיפולים, קבוצות תמיכה, ריפוי באומנות, בצילום, בתנועה. אז הן בועטות.
אבל בכל מפגש, כל שבוע – יוצא מהן פתאום קצת אור. אחת מעיזה לרגע לכתוב את החלום שלה ומאמינה לשניה שאולי הוא יכול להתגשם. אחרת מספרת לי בצד את הפחדים שלה ומאמינה לרגע שאני שם בשבילה. ועוד אחת, כעוסה במיוחד, כותבת מכתב מלא אמפתיה לחברה שלה ולכמה רגעים היא לא כועסת. היא אוהבת מישהי בעולם.
ואני אוספת פיסות קטנות של אור שיוצא מהן ומנסה לחבר להן אותן למשהו טוב.
מאמינה בהן ובאור שלהן. מאמינה שהוא שם, שהוא יוצא ועוד יצא ושהן אלופות וחזקות ושהן עוד יכבשו את העולם הזה, ויהפכו אותו למקום טוב יותר. קראו כאן על הסדנה.
לכל הסיפורים של הצעירות:
