"העולם הזה מלא כאב", היא פתחה. "כל הזמן קורים דברים נוראיים. איך אפשר לראות בזה משהו טוב?" היא המשיכה להחזיק את הדמעות במצב של רגע לפני, לא יוצאות, אבל גם לא עוזבות. "איך אני יכולה להפוך את הסיפור שלי למשהו טוב?"

רחלי רק בת 23. המשפחה שלה נטשה אותה ממש מזמן ואת רוב חייה היא "בילתה" במסגרות שונות. אם היא רוצה להגיע לערב שבת יש תנאים. למרות שאבא שלה התעלל בה כל חייה ועשה לה דברים שהמקלדת שלי כרגע לא מסוגלת לספוג – רחלי עדיין מתחננת אליהם לבוא הביתה, מטפלת בכולם, עוזרת, מעבירה להם את המשכורת הזעומה שהיא מרוויחה – רק שיקבלו אותה, רק שיתנו לה משפחה.

11 אחים ואחיות יש לה – משפחה ענקית. והיא לבד בעולם.

התשובה לרחלי לא הגיעה בהפסקה הזו – זה היה תהליך. עבודה שהיא עשתה ועדיין עושה בגבורה רבה. איך אפשר לראות את הטוב בסיפור הזה? אי אפשר. זה סיפור נוראי. אבל אפשר לעשות ממנו טוב. אפשר לברר איזה טוב הוא יכול להביא.

וכמה טוב רחלי עושה היום בעולם, אתם לא מבינים. כוחות שאין לאף אחת אחרת, לאף אחת שלא עברה את הסיפור שלה. היא מעבירה את הכוחות האלה לעשיה משמעותית וחשובה. בזכות איכויות שיש בה, שעם כל הכאב, לעולם לא היתה מגלה בעצמה – לולא הדרך שעשתה.