התחלנו את פרויקט "הילדים של אף אחד הם הילדים של כולנו" בערוץ הורים של ynet, עם חלום גדול. לא פשוט להיות משפחת אומנה. זו אולי הנתינה הכי מאתגרת שיש, הכי מלאה אהבת חינם, הכי נקיה. לקחת אחריות על ילד שאין מי שישמור עליו, לזמן לא מוגבל, בלי לדעת עד מתי יישאר אצלך, בלי לדעת מה יביא איתו ומה הקשר עם המשפחה הביולוגית שלו יביא איתו. להיכנס לתוך חוסר וודאות תמידי, מתוך רצון פשוט לעשות טוב.

כשהחלטנו להרים ב-ynet פרויקט שיגייס משפחות אומנה חדשות למעגל, לא ידענו באמת לאן אנחנו נכנסים. לא ידענו כמה משפחות ירתמו למשימה מורכבת כל כך.
ואז השולחן שלי התחיל להתמלא בסיפורים. תינוקת שננטשה בפחי האשפה, שני אחים שאמא שלהם נפטרה ואבא שלהם חולה, בן 14 שבטוח שאף אחד כבר לא ייקח אותו, כי הוא גדול, שתי אחיות שחוו בגיל 8 ו-6 כאבים שאפילו מבוגרים לא היו עומדים בהם. זו היתה שנה לא פשוטה. הסיפורים נערמו ונערמו ואנחנו סיפרנו אותם, כמו שהם, בעמוד הראשי של ynet. הבאנו את הכאב, את הדאגה, את המורכבות של העולם הזה.

לא מובן מאליו שאתר מסחרי בסדר גודל כזה, לוקח אחריות חברתית. מספר את הסיפורים, שלפעמים אין להם שום הצדקה עיתונאית. סיפורים שחוזרים על עצמם, שלוש פעמים בשבוע, בכותרות – עוד סיפור ועוד סיפור. כאילו אותו סיפור, אבל מאחורי כל אחד עומדת נשמה אחרת שמחפשת ישועה.

אלפי משפחות! אלפי משפחות הציעו את עצמן לקחת את הילדים האלה אליהן הביתה, לתת להם מקום בעולם. מעגל האומנה התרחב באותה שנה בצורה שלא יכולנו לדמיין. ועל הדרך גם מעגל המשפחות המארחות לילדי פנימייה. מוזמנים לקרוא כאן בהמשך את הסיפורים.

פרויקט "הילדים של אף אחד הם הילדים של כולנו" / הילה יגאל-איזון, ynet.